ההתחלה

19.5.12 היום המאושר בחיי והיום הקשה בחיי.
הריון תאומים, שבוע 26 מתגלה לי חריגה בחלבון בשתן פי 3 מהנורמה- רעלת הריון חמורה שיכולה לגרום למותי. מגיעה לבית חולים ואחרי פחות מיממה של אשפוז, החלטה של הרופאים הבכירים "ניתוח" עם סיכויי הישרדות לתאומים של 50%.
נכנסת לניתוח מלאת חששות ולבד (בניתוח חירום אסורה הכניסה , אפילו לא לאבא ). עוד לא ידעתי אבל "הלבד" הזה יוביל אותי בדרך הארוכה שתהיה עוד לפניי.
10:01 יעל מגיחה לאוויר העולם במשקל 862 גרם, 10:02 עידו השובב יוצא במשקל 678 גרם, אין בכי ישר לוקחים אותם לטיפול נמרץ יילודים. ואני מצליחה רק לשאול "הם בחיים? " ולא מקבלת תשובה חד משמעית.
רק אחרי כמעט יומיים הצלחתי לקום ולעלות לפגייה – תוך כחצי דקה הייתי בחוץ , לא יכולתי לראות אותם- הם בעצם היו עוד עוברים, אדומים, מקומטים, מחוברים להרבה צינורות…. לא הצלחתי להכיל את מה שראיתי.
הזמן עובר, עידו ויעל גדלים באינקובטור – יעל, או "שוחט 1" כפי שנקראה בפגיה התגברה מהר על כל אתגר שהחיים הציבו בפנייה- תוך שבועיים יצאה מהנשמה, כך שיכולתי מהר מאוד לעשות איתה קנגרו (מגע של עור-בעור בין האֵם והתינוק) עלתה מהר מאוד במשקל, יצאה מאינקובטור לעריסה , אכילה מבקבוק בצורה טבעית אבל….העדיפות היא לא לשחרר תאום אחד ואת השני להשאיר אלא ביחד כדי להקל על ההורים אבל עידו, או בשמו בפגיה "שוחט 2", החליט לאתגר אותנו כבר מההתחלה , לא הצליח להשתחרר מההנשמה בצורה חלקה, לקח לו כמעט 3 חודשים להשתחרר לגמרי וזה באמת אחרי טיפול מסור ביותר של צוות הפגיה.
יעל השתחררה ב-19.8.12 , בדיוק 3 חודשים אחרי הלידה ועידו כ-3 שבועות אחריה ב-7.9.12.
ואני? איך אני התמודדתי?
בהתחלה לא בכיתי, לא הבנתי בכלל מה קורה סביבי והפעם הראשונה שבכיתי הייתה כאשר הרופא אמר לי שעושים לעידו "הפסקת כלכלה" כי הבטן שלו נפוחה ואז, בחדר השאיבות, בין רצון עז לשאוב חלב אם לילדים שלי , שממילא בקושי היה, לבין להבין מה זה אומר "הפסקת כלכלה" , התחלתי לבכות מול אמא אחרת ושם הבנתי את החוזק של התמיכה ולא הייתי לבד. במהלך השהות בפגיה וגם אחריה נכנסתי למצב של "טייס אוטומטי" כדי שאצליח להתמודד עם כל מה שאני עוברת כי אמנם בפגיה לא הייתי לבד כי היו עוד אימהות אבל בבית הייתה תחושה של בדידות ולבד.
ה-19.5.12 הוא היום המאושר בחיי כי זה היום שבו נולדו הילדים המדהימים שלי ואני נהפכתי לאימא אבל במקביל זהו היום הראשון לחיים מאתגרים מכל הבחינות.

השארת תגובה